תשובות בהלכה שונים בנושא שדכנים ושידוכים
מקודשת מקבצת עבורכם את מיטב התשובות בהלכה בנושא שידוכים ושדכנים שיעזור לכם לקבל מידע חשוב להכוונה ולהתסכלות נכונה בשידוכים.
מאמרים • תשובה מכתב יד של מרן זצוק"ל
מעשה רב
סיפורים
תפילות
תשובות בהלכה
• מה לבדוק בשידוכים?
• הנהגות מגדולי ישראל
• סליחות
• מתנות לחתן ולכלה באירוסין ובנישואין
• מתי משלמים דמי שדכנות?
• מקורות למצוות פריה ורביה
• מתי הזמן להתחתן בימינו?
• חיתון עם בן או בת נדה
• אזהרה לחתן לפני הנישואין
• לישא אשה לשם ממון
• הסתכלות בזמן השידוך
• הזמנה לחתונה כהלכה
• חיתון עם הארץ עם בת כהן
• להשתדך שהבחורה גדולה מהבחור?
• בדיקת 'דור ישרים'
• חיתון עם גיורת
• תשובה מכתב יד של מרן זצוק"ל
• נישואין לבת ת"ח
• להשיא הצעיר לפני הגדול
• אמירת אמת בשידוכים
• על מי מוטל לשלם דמי שידוכים
• דמי שדכנות כשהשידוך התבטל
• ר' חיים קנייבסקי על שידוכים
• מה עושים עם חרדות משידוכים?
בס"ד
13/12/2021
956
אמירת אמת בשידוכים
שאלה בעניין אמירת אמת בשידוכים:
נשאלתי אודות אמירת אמת בשידוכים, האם יש חיוב לומר את כל המידע שיודע אודות בחור או בחורה, אם זה בעניני בריאות הגוף או הנפש, בעניני מידות ויראת שמים ובעניני כישורים וכד'. ושאלה זו היא הן למשודך/ המשודכת עצמם (או הוריהם), אם חייבים לספר לצד השני את כל המידע אודות הצד שלהם. וכן כשמבררים ושואלים, עד היכן צריכה להגיע האינפורמציה, אם יש חיוב או איסור, לומר או שלא לומר. והשואל הראה מקומות ומקורות, ויש לדון בהם. ויש לדון בקצרה גם בענין גדר מום בשידוכין, כיון שהוא שורש וענף למקום שאין טענת מום.תשובה:
הדברים הכתובים להלן הם מראי מקום וציונים, ואין להקיש מהם למקרים פרטיים, שכן בכל מקרה יש לדון לגופו ולגופה, לפי כבודו וכבודה ולפי המביש והמתביש, וכפי שיתבאר הדבר גם להלן. ובמסגרת תפקידי ראיתי מקרים רבים של מתגרשים, בהם בא אחד מהצדדים בטענות מדוע לא סיפרו לו על מום פלוני, או מידה כזו או אחרת, ומאידך מקרים אחרים שבהם לא סיפרו על מום בולט, וזכו לראות דורות ישרים, וסברו וקיבלו. ואין ללמוד מהדברים הבאים הלכה למעשה, ובכל מקרה של ספק יש לשאול ולנהוג ע"פ הוראת חכם.יש להבחין בין חובת המשודך עצמו (או הוריו או האפוטרופסים מטעמו, שהם אלה המנהלים את השידוכים עבורו, שדינם כבעל דין עצמו, עיין תש' חוט השני סי' ב, הובא בפת"ש אהע"ז נ,טז) לאמירת אמת ולגילוי נאות על מצבו, לבין אחרים ששואלים אותם על המשודך.
לענין המשודך עצמו יש לדון בענין מומים המבטלים את המקח באופן שאין צריך גט. במומים שמהוים טענה, אך יצטרכו גט. במומים שבהם ניתן לבטל שידוכים, וכן לענין אונאת דברים.
מומים המבטלים, ואם צריך גט
דהנה במשנה כתובות עב,ב תנן דהמומים שפוסלים בכהנים, פוסלים בנשים. ובגמ' שם עה,ה ועוד הוסיפו עליהם עוד מומים שאינם פוסלים בכהנים ופוסלים בנשים, וכמו שפסק הרמב"ם בהל' אישות ז,ז ובשו"ע אהע"ז לט,ג, וז"ל הרמב"ם:
"הרי את מקודשת לי בזה על מנת שאין בך מומין ונמצא בה אחד מן המומין הפוסלין בנשים אינה מקודשת, נמצא בה מום אחר חוץ מאותן המומין אע"פ שאמר מקפיד אני אפילו על זה הרי זו מקודשת. ומה הן המומין הפוסלין בנשים, כל המומין הפוסלין בכהנים פוסלין בנשים ... ויתר עליהן בנשים ריח הרע וזיעה וריח הפה וקול עבה ..."
ומפורש בדברי הרמב"ם דמומים אחרים שלא נזכרו במשנה ובגמרא, אף שאמר שמקפיד, הרי זו מקודשת. אמנם הסוגיא מיירי בהתנה ע"מ שאין בה מומין. ואפשר דהוא הדין לענין קדשה סתם וכנסה סתם (שם עג,ב), דספק מקודשת, דלענין גט ספוקי מספקא ליה וצריכה גט מספק, ולענין ממונא לקולא, דדוקא במומים אלו שאמרו חז"ל הוי מקודשת מספק ולא במומים אחרים.
אמנם נמצאו אחרונים שכתבו דבמומים גדולים, יש לדון להתיר ללא גט. עיין חוות יאיר (סי' רכא) לענין שחוף דודאי אדעתא דהכי לא קדשה נפשה, אף שלהלכה נשאר בצ"ע להתירה בלא גט (ובענין זה עיין גם במהרש"ם ח"ג סי' רצה). עוד מצאנו הסוברים דמומים אלו לאו דוקא. דהנה הב"י באהע"ז סי' לט הביא תש' התשב"ץ (ח"א סי' קכד) באשה המשתנת במיתה, דאין זה מהמומים הנזכרים בגמרא, וצריך לתת לה כתובתה. והב"י חלק עליו, דמום גדול הוא. ולכאורה לפי המו"מ בתשב"ץ ובדברי הב"י נראה דכיון דהוי מום גדול, ויוצאה בלא גט. אמנם הרמ"א בשו"ע אהע"ז קיז,ה הביא לענין המשתנת במיתה את דעת התשב"ץ ודעת הב"י, ומדהביא שם משמע דס"ל דכל הנידון סב ומסובב לענין לכפות על אשה גרושין (שהוא הנידון שם) אבל לא לענין להוציאה בלא גט. וע"ע מש"כ בתש' בית דוד (להגרי"ד משאלוניקי) ח"ב סי' כח.
ובתש' חוות יאיר סי' רכ דן באמצע דבריו באחד שטוען שמשודכתו עיניה סגורות, עד שאם תרצה לראות, תצטרך לפתוח עיניה בכח. ובתוך דבריו כתב "דכל שמצד הסברא הוי חסרון, ודאי למום יחשב, כמו אלמת שג"כ לא מצינוהו במומי כהנים, וראיה ממשתנת במטה ומנוגעת". ומבואר דמומים של המשנה והגמרא לאו דוקא. אך נראה דכל זה לענין משודכת או לענין לגרשה בעל כרחה, ולא לענין להוציאה בלא גט.
עוד ראיתי בתש' יד ימין (מהגאון הרב חיים דוד חזן, והסכים לה הגר"ח פלאג'י, שם סי' יא) בענין כלה שיש באחת מאצבעות ידה מום (הזרת והקמיצה עקומות וכפופות לתוך כף היד), ושם דן לענין ביטול שידוך, אבל בתוך דבריו הביא את דברי הרמב"ם הנ"ל, וכתב וז"ל:
"... והיינו טעמא דבטלה דעתו אצל כל אדם. מיהו נראה לענ"ד דהיינו דוקא כשהוא לבדו הוא מה שמקפיד, אבל כשהוא מום דקפדי בהו אינשי, נראה דהוי מום".
ואף שכל תשובתו נסובה על ענין ביטול שידוך, מ"מ מדבריו נמצאנו למדים דבמום גדול שהוא לכל העולם, בטל מקח הנישואין, דדברי הרמב"ם דמומים אלו בדוקא, היינו אפילו כשהוא יחיד בדבר וכל העולם לא סבורים שזה מום, בכל אופן במומים אלו בלבד בטל מקח הנישואין, אבל בדבר שכל העולם רואים בו מום גדול, בטל המקח. ולכאורה משמע שאינה צריכה גט, אא"כ לחומרא, מחומרת התרת אשת איש לעלמא. ומדהזכיר ביד ימין את דברי החוות יאיר בסי' רכ, משמע דלא לענין להוציאה בלא גט דיבר אלא לענין לגרשה בעל כרחה או ביטול שידוך בלא קנס.
גם בתש' רב פעלים (ח"א חאהע"ז סי' ז) דן בענין מום שבעין האשה, ובנידונו מיירי שכבר קדשה אלא שעדיין לא נשאה, והביא את כל הנ"ל, אולם למסקנת דבריו היינו דוקא שאין להכריחו לשאתה והוא פטור בלא כלום, אבל מ"מ אינו יכול להוציאה בלא גט. והיינו שהבין דכל דברי היד ימין הוא לא לענין להוציאה בלא גט, ומה שדן בדברי הרמב"ם הנ"ל, דלכאורה יש ללמוד מהרמב"ם שאינו יכול לכופה להתגרש גם במום גדול, דאינו מום כלל, וע"ז כתב דהיינו כשהוא יחיד וכו', אבל לענין להוציאה בלא גט, גם היד ימין מודה. ועיין עוד בתש' אפרקסתא דעניא (לגר"ד שפרבר מבראשוב) סי' קפ שדן לענין אשה שצומחות לה שערות בזקן, ומצא המום אחרי הנישואין, עיי"ש, דאף דבתחילת דבריו רצה לומר דמומים שנמנו בפרק המדיר - דוקא הם ולא אחרים, מ"מ מסקנת דבריו דמומין גדולים הוי מום אף שלא נזכר וכדעות הנ"ל. ומ"מ נראה דכל זה הוא ג"כ לא לענין להתיר אשת איש בלא גט.
ומ"מ המורם מהאמור דדוקא המומין שנזכרו במשנה (הפוסלים בכהנים) בכתובות ובגמ' ס"פ המדיר (שהוסיפו עליהם), הם המומים בהם אשת איש יוצאה בלא גט, אבל במומים אחרים צריכה גט.
והרא"ש בתש' מב,א דן לענין אשה שהיא נכפית, והחולי ארע אחר הנישואין, ואין ידו משגת לתת לה כתובתה, דכופין אותה לקבל הגט. והובאו דבריו להלכה בשו"ע אהע"ז קיז,יא, וז"ל:
"מי שנודע לו שאשתו נכפת, ורוצה לגרשה ואינו משיג כדי כתובתה, כופין אותה לקבל גט (ואין בזה משום תקנת ר"ג - רמ"א) ויתן הנמצא בידו לכתובתה, והמותר כשתשיג ידו, ואם תמאן לקבל גט, ימנע ממנה שאר כסות ועונה. הגה: ודוקא במום גדול כזה שאלו היה באיש היו כופין לגרש מדין התלמוד, ולא תקן ר"ג שתהא האשה עדיפא מאיש, אבל משום שאר מומין אינו יכול לגרשה בעל כרחה, אבל מכל מקום אין כופין אותו להיות עמה, מאחר דמאיסה עליו ורוצה לגרשה ולתת לה כתובתה".
וכל זה הוא בנולדו המומים אחר הנישואין, אבל אם היו המומים קודם הנישואין, יוצאה בלא כתובה, ובמומים גדולים יכול לכפותה לקבל הגט, אף אם אין זה מום גדול שכופין האיש לגרש, דגם מה שכופין האיש לגרש הוא אפילו נולדו הסיבות אחר הנישואין. אבל אם היו בה מומים גדולים, אפילו מומים שאין כופין האיש לגרש, מ"מ הוי מקח טעות, עיין בשו"ע אהע"ז סו"ס קיז במחבר ורמ"א ובנו"כ שם. ועיין במלבושי יו"ט סי' ד לענין חולי של כעס, שעד אחד העיד ששברה חלונות והכתה אביה, ועד אחר העיד ששמע צעקותיה, דבמומין גדולים כמו נכפית אינה צריכה גט מן הדין אלא מדרבנן אא"כ כנסה, ואף אם צריכה מן הדין, מ"מ ברור דאין בזה חרד"ג, עיי"ש.
נהגו בני המדינה שהוא מום
ולכאורה נראה שדברי הרמב"ם בהל' מכירה טו,ה הם הבסיס להגדרת מום בשידוכין וגם בנישואין, הגם אם לא הוזכרו דברי הרמב"ם במפורש בדברי האחרונים הדנים לענין ביטול שידוכין. וז"ל הרמב"ם:
"כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום שמחזיר בו מקח זה מחזירין, וכל שהסכימו עליו שאינו מום הרי זה אינו מחזיר בו אלא אם פירש, שכל הנושא ונותן סתם על מנהג המדינה הוא סומך".
לפ"ז כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום בשידוכין או בנישואין, הוא מום המהוה עילה להתרת הקשר או עילה לתביעה לגרושין (הגם כי לענין יציאה בלא גט הובאו לעיל דעות הפוסקים בענין). וכדברי הרמב"ם נראה מוכח מדברי רב האי גאון בספר המקח שער מה:
"... לפי שאין סומכין על חזרת החפץ במום שנמצא בו אלא אם הוי מום אצל בני השוק שבאותו מקום, דכל מה שהוא מום אצלם ומנהגם להחזיר בו את החפץ מחמת אותו מום, ההוא מום הוא דמתקרי מומא ויחזיר בו את החפץ. אבל אם כל דבר שאינו מום אצלם, אין חוזרין אותו מחמת מום ... אבל לא אניח מלהזכיר בחיבורי זה קצת מהמומים בדרך קצרה, כמו שאמרו הראשונים במומי אדם ומומי בהמה, לענין כהנים ולגבי בכורות ולגבי קרבנות".
ומבואר דהגדר של מום המחזיר מקח תלוי בהגדרת השוק, ונראה דהוא גדר אחד עם דברי הרמב"ם לענין הסכמת בני המדינה. ועיין בחוות יאיר סי' רכ (הנ"ל) לענין מום של חותם ארוך או עיניה סגורות, דהכל תלוי בדעת בני אדם אם הוי מום, אף שלא הזכיר דברי הרמב"ם הנ"ל.
ועיין עוד בנודע ביהודה קמא חאהע"ז סי' נג, וביד דוד (פסקי הלכות ח"ב דף קמז אות צו). דיש מומים שאף שהיו בזמן חז"ל, היום מצאו להם מזור, ויש מומים שהיו אך לפני שנים אחדות, וכיום אינם מומים, והכל נמדד לפי המקום ולפי הזמן. ומה שתמצא דיש אומרים שעל מום מסוים יש לספר ואחרים לא מחייבים, לא נחלקו בהלכה אלא במציאות, האם נהגו בני מדינה שזה מום. וזה מצריך שיקול דעת לכל מקרה לגופו.
ולא רק לפי המקום והזמן, אלא יש לדון על כל אדם לפי מה שהוא. דאם ישאל אדם על למדנותו של בחור, הרי שיש חילוק מי השואל, וכמו שמצאנו בענין מקח וממכר בתרומת הדשן (סי' שכב) בראובן שבקש משמעון שימכור לו בשר איל מסורס, והסכימו שמעון וראובן על המכר, ובדיעבד התברר שמכר לו בשר איל שאינו מסורס (ריחו נודף ואינו טוב לאכול כמסורס). ובא ראובן לבטל את המכר בטענת מקח טעות, ושמעון מסרב לבטל המקח אלא רק להחזר הפרש המחיר. וכתב תרומת הדשן שאין כאן מקח טעות, וראיה מהגמ' ביצה ז,א ממי שרצה לקנות ביצים של תרנגולת חיה, ובמפורש אמר שאינו חפץ בביצים שנמצאו בתרנגולת לאחר שנשחטה. ונפק"מ בין ביצי חיה לביצי שחוטה, שביצי חיה ראוים לאפרוחים משא"כ ביצי שחוטה. ואילו הרוצה לאוכלם - הן ביצי חיה והן ביצי שחוטה ראוים לאכילה אלא שביצי חיה יפים יותר. ומוכיח מכאן תרומת הדשן, שכאשר חפץ הלוקח בביצים לאכילה, אף שאמר בפירוש שרצונו בביצי חיה ואין מעלת ביצי חיה כביצי שחוטה, מ"מ המקח קיים ומחזיר לו ההפרש. וא"כ הוא הדין במי שחפץ באיל מסורס, אף שבשר איל מסורס מעלתו גדולה יותר לאכילה מבשר איל שאינו מסורס, מ"מ כיון שראוי לאכילה, אין זה מקח טעות [ועיין ברי"ף וברא"ש בביצה שם שהיתה להם גירסא אחרת, ועיין ביש"ש (ביצה א,כ) . ולפי גירסא זו, דוקא כאשר נפסדו ואין הלוקח יכול להחזיר הביצים לא הוי מקח טעות, משא"כ כשיכול הלוקח להחזיר הביצים הוי מקח טעות. וע"ע בנתיבות רלג,ג דהוי ספיקא דדינא, ואכמ"ל]. וממשיך תרומת הדשן:
"אמנם אם ידוע הוא דראובן כ"כ איסטניס דלא קאכיל כלל בשר איל שאינו מסורס, מצינו למימר דמקח טעות לגמרי הוא, דהא לא שווי ליה כלום לאכילה. ואע"ג דלרוב העולם שוה לאכילה, בתר דידיה אזלינן, וכהאי גוונא אמרינן בפרק לא יחפור (ב"ב כג,א), דאמר רב יוסף, כיון דאנינא דעתי, כקטורא ובית הכיסא הוא דמי".
מבואר מדברי תרומת הדשן, דיש בחפץ חסרון מחמת אנינות דעת הקונה, אע"ג שכלפי רוב העולם אינו חסרון, בתר הקונה אזלינן. ודוקא כשידוע שהלוקח אנין דעת, הא בלאו הכי, אין זה מקח טעות ומחזיר לו את הפרש המחיר. וכ"פ הרמ"א חו"מ רלג,א. לפ"ז הוא הדין לענין מקח טעות יש לבחון גם לגופו של שואל, לפי כבודו וכבודה, וכל אחד לפי המושגים וההגדרות שלו, אם יש לו גדר של איסטניס דאנין דעתיה, בכל ענין ובכל נושא.
אונאת דברים
אונאת דברים אסורה מהתורה, כמבואר במשנה ובגמ' ב"מ נח,ב, דהוא בכלל האיסור של לא תונו איש את עמיתו. ומבואר שם דגדולה אונאת דברים מאונאת ממון, שאונאת דברים אינה ניתנת להשבון, וזה נאמר בו ויראת מאלוקיך, שהדבר מסור ללב. ובגמ' חולין צד,א הובאה מימרא דשמואל דאסור לגנוב דעת הבריות, ואפילו דעתו של עובד כוכבים. והא דשמואל, לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר, דשמואל הוה קא עבר במברא, א"ל לשמעיה, פייסיה למבוריה, פייסיה ואיקפד. מ"ט איקפד. אמר אביי, תרנגולת טרפה הואי, ויהבה ניהליה במר דשחוטה. מבואר דאף שלכאורה לעכו"ם אין נפק"מ בין שחוטה לטריפה, מ"מ כיון שהעכו"ם סבור שקיבל שחוטה, הוי גניבת דעת, וכמבואר שם לענין חתיכת בשר שסבור העכו"ם שהיא ללא גיד הנשה, עיי"ש ברש"י דסבור שישראל זה אוהבו מאד שתקנה וטרח בה ליטול גידה עד שנראית לעצמו ואח"כ נתנה לו, והוא לא נטלו ונמצא מחזיק לו טובה חנם. ובריטב"א בסוגיא מבואר דאיסור אונאה של מתן טריפה ככשרה לגוי, הוא בין במתנה ובין במכר, ובסוגיא התחדש שאפילו במתנה אסור. עוד מבואר בריטב"א בסוגיא דאף לנכרי הוי איסור תורה. וז"ל הריטב"א:
"וא"ת, מה הוצרך להביא שמואל בזו, דהא תניא לה בהדיא במתניתא דלקמן אין מוכרין נבילות וטריפות לנכרי מפני שמטעהו ... וי"ל דאי מההיא הוה אמינא דוקא במכר כי התם שנכרי נותן דמים, אבל בדורון אין בו משום גניבת דעת לגבי גוי, קמ"ל דשמואל דאף בזו אסור לגנוב דעת הגוי. ואיסור גניבת דעתו של נכרי, כתבו קצת רבותינו בשם בעלי התוספות ז"ל שהוא איסור תורה, דנפקא לן מדכתיב לא תגנבו ולא תכחשו וגו', וכי כתיב בסיפא דקרא איש בעמיתו דממעט גוי, ההיא אדלא תכחשו ולא תשקרו קאי ..."
ועיין עוד ביראים (סי' קכד - ד"י רנה) דגניבת דעת במידי דממון הוי בכלל ממון ועובר על לא תגנובו. ונפק"מ לגניבת נכרי. אמנם בסמ"ק מצוה רסב מבואר דהאיסור רק מדרבנן, וז"ל הסמ"ק:
"שלא לגנוב ממון דכתיב (ויקרא יט) לא תגנובו ... ואינו לוקה לפי שניתן לתשלומין, ויש גניבה אחרת שאסרו חכמים כגון גניבת הדעת אסור, ואפילו דעתו של עכו"ם אסור".
ומבואר שאיסורו מדרבנן. וי"ל דאסמכוהו אקרא. או דהגמרא בב"מ נח,ב מיירי באופן של לצעוריה, כגון בבעל תשובה או ששואלו על מחיר ואינו רוצה ליקח, אבל בנותן טריפה לנכרי בחזקת שחוטה, איסורו רק מדרבנן. ועיין שו"ע הרב הלכות אונאה וגניבת דעת סע' יא - יב דאיסור אונאת נכרי בדבר שיגיע לו הפסד כגון מום במקח, הרי זה אסור מהתורה, אבל אם לא יגיע לו הפסד כגון בשר נבילה למכור לו כשחוטה, איסורו מדברי סופרים. ואפשר דרק בנכרי איסורו מדרבנן, אבל בישראל איסורו דבר תורה. וכן כתב הב"ח בחו"מ סי' רכח. אמנם בנימוק"י (ב"מ לב,ב בעמוה"ר) כתב דאינו ציווי אלא ליראי ה', עיי"ש. וכן פסק הרמ"א בחו"מ ר"ס רכח. והרמב"ם בהל' דעות ב,ו, כתב וז"ל:
"אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי, ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב אלא תוכו כברו והענין שבלב הוא הדבר שבפה, ואסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת הנכרי, כיצד, לא ימכור לנכרי בשר נבילה במקום בשר שחוטה, ולא מנעל של מתה במקום מנעל של שחוטה, ולא יסרהב בחבירו שיאכל אצלו והוא יודע שאינו אוכל, ולא ירבה לו בתקרובת והוא יודע שאינו מקבל, ולא יפתח לו חביות שהוא צריך לפותחן למוכרן כדי לפתותו שבשביל כבודו פתח וכן כל כיוצא בו, ואפילו מלה אחת של פיתוי ושל גניבת דעת אסור, אלא שפת אמת ורוח נכון ולב טהור מכל עמל והוות".
ומ"מ מבואר דכל דבר שיש בו גניבת דעת ואונאת דעת, אע"פ שאין בו חסרון ממון, חייב להודיעו. ועיין סמ"ע רכח,ז. עוד מבואר בגמ' ב"מ ס,א, והובא להלכה בשו"ע חו"מ רכח,ט דאין מפרכסין לא אדם ולא בהמה ולא כלים, כגון לצבוע זקן עבד העומד למכור כדי שיראה כבחור, ולהשקות הבהמה מי סובין שמנפחין וזוקפין שערותיה כדי שתראה שמינה. וכן אין לצבוע כלים ישנים כדי שיראו כחדשים. ואין נופחין בקרבים כדי שיראו שמנים ורחבים, ואין שורין הבשר במים כדי שיראה לבן ושמן. ובדברי מלכיאל (ח"ג סי' נד) ראיתי שכתב (דלא כשואל) דאף שהכל יודעים שמפרכסין, מ"מ אסור משום גניבת דעת. ולא דמי לדין עירוב מים בין הגיתות, דעיקר האיסור לערב הוא כיון שהקונה חושב שזה יין גמור ולא מזוג, וכאשר הכל יודעים שזה יין מזוג, אין איסור, דלא היה כאן אונאה במראה וכד' לגנוב דעתו ולהטעותו, אלא כיון שיודע שיין זה מעורב במים, אין איסור. אבל פירכוס עבד וכלים, אף שיודע שכך הנוהג, הרי הפירכוס מטעה את שיקול דעתו, ולכן המחבר בשו"ע חו"מ סי' רכט כתב את החילוק אם נהגו לערב פסולת דשרי, רק לענין עירוב פסולת בפירות, אבל בסי' רכח לענין פירכוס לא חילק אם נהגו כן, דאף שידוע שכן נהגו לפרכס, מ"מ אינו ניכר ודעתו משתבשת, משא"כ בפירות וביין רואה את העירוב, וגם אם אינו רואה, אין כאן מראה שישבש דעתו.
וקשה לכאורה מדברי הגמ' בחולין צד,ב (עיין שו"ע חו"מ רכח,ו) בעובדא דרב ספרא ורבא, דאם הלך בדרך ופגש את חבירו, וחבירו סבור שיצא במיוחד לקראתו, אינו צריך להודיעו, דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה שאינו עושה בשבילו. אלא דבגמ' שם מבואר דאם הוא הטעה את עצמו, שהוא עצמו היה סבור שהם יצאו לקראתו, אינם צריכים לומר לו, והיינו שלא עשו מעשה של הטעיה. אבל בפירכוס גם אם ידוע שכולם מפרכסין, המאנה עשה מעשה של הטעיה וע"כ אסור. ומ"מ מהדברי מלכיאל מבואר חידוש לנדו"ד, דאף שידוע שכולם לא אומרים אמת בשידוכים, ולפעמים מפרכסין וצובעים וכו', עדיין הוי אונאת דברים ואסור.
ולכאורה נראה דכיון דאיסור זה של אונאת דברים אינו שייך לאיסור אונאת ממון, א"כ הוי איסור לא רק למשודך וב"כ, ולא רק לשדכן (שהוא גם בעל ענין המוכר סחורתו) אלא לכאו"א ששואלים אצלו, דבכל דבר שמטעהו הוי אונאת דברים, ומה לי המוכר או אחר, ולא גרע ממתנה של טריפה לעכו"ם. ואף דבנותן טריפה לעכו"ם או במסרב בו שיאכל כשיודע שאינו סועד, בכל אלה מחזיק למאנה טובה. אבל נראה דהאיסור הוא בגלל אונאת המתאנה ולא נפק"מ אם יצא לו טובה למאנה אם לאו, וכמו שמצאנו לענין לצער חבירו או לומר לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים, הרי דלא תלוי בהנאת המאנה אלא באונאת המתאנה. וע"כ אין חילוק בין אם המאנה מוסר מידע לא נכון או אחר, ואם עושה במודע כדי להטעות, הוי אונאת דברים.
עוד נראה דלענין מי שמבררים אצלו על המשודך, לכאורה אם יודע על מום ואינו אומר לשואל, זה בבחינת עצה שאינה הוגנת, (אא"כ סבור שאי הידיעה היא טובה לצד המברר, וצריך עיון בכל מקרה לגופו), עיין רש"י ויקרא פר' יט פסוק יד על הפסוק ולפני עור לא תתן מכשל - "לפני הסומא בדבר לא תתן עצה שאינה הוגנת לו, אל תאמר מכור שדך וקח לך חמור, ואתה עוקף עליו ונוטלה הימנו". ונראה דאף אם לא עוקפה ולוקח הימנו אלא נותן לו עצה שאינה הוגנת, עובר לרש"י על לפני עיור. וכן מבואר בחינוך מצוה רלב דעובר על לפני עיור במשיאו עצה שאינה הוגנת, ומקורם מהתורת כהנים פר' קדשים סו"פ ג, עיי"ש. וכן פסק הרמב"ם בהל' רוצח יב,יד.
עוד מבואר ברש"י שעובר גם על לא תונו, עיין רש"י ויקרא פר כה פסוק יז דהזהיר על אונאת דברים:
"... לא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו לפי דרכו והנאתו של יועץ. ואם תאמר, מי יודע אם נתכוונתי לרעה, לכך נאמר ויראת מאלהיך, היודע מחשבות הוא יודע. כל דבר המסור ללב, שאין מכיר אלא מי שהמחשבה בלבו, נאמר בו ויראת מאלהיך".
ומ"מ אם נתכוין לטובה, לכאורה אין בזה איסור. ומבואר גם מרש"י דאיסור האונאה הוא לא רק על המוכר אלא גם על המיעץ.
וכן נראה מהא דיבמות מד,א וקא,ב דמשיאין לו עצה ההוגנת לו, אם הוא ילד והיא זקנה וכו', היינו בעצה המתאימה לכל אחד ואחד, ואם כוונתו לטובה, שחושב שזה מה שמתאים לו,
לכאורה זה בכלל עצה ההוגנת לו. עיין גם בשערי תשובה שער ג אות נג. ועיין בשו"ע חו"מ צז,א דנראה דלהשיאו עצה ההוגנת לו הוא בכלל מצות עשה של אם כסף תלוה את עמי, וז"ל המחבר:
"מצות עשה להלוות לעניי ישראל, והיא מצוה גדולה יותר מהצדקה, וקרובו עני קודם לעניים אחרים, ועניי עירו קודמים לעניי עיר אחרת, ואפילו עשיר שצריך להלוות, מצוה להלוותו לפי שעה ולההנותו אף בדברים וליעצו עצה ההוגנת לו".
ועיין עוד במנחת יצחק חלק ג סימן צג ד"ה ועוד י"ל, דאף אם לא עונה לו ושותק, הרי זה בכלל לפני עיור, שנותן מכשול לחבירו.
המורם מהאמור דאם נותן עצה שאינה הוגנת עובר על לפני עיור ועל אונאת דברים. אולם אם כוונתו לטובה, וסובר שזה טוב וישר לצד ששואל וע"כ מעלים מידע, הרי זה עצה ההוגנת, וזה מש"כ רש"י: ויראת מאלוקיך, היודע מחשבות הוא יודע. וע"כ מי ששואלים אותו צריך לתת לנשאל עצה ההוגנת ולומר את האמת, אא"כ סבור שאמירת האמת היא עצה שאינה הוגנת לצד השני.
וסברתי להביא ראיה ממרחץ (כתובות עה,ב) דמבואר, דאם יש מרחץ אינו יכול לטעון טענת מומין, ולכאורה אם אין חיוב לומר מום, יתכן והקרובה ראתה את המום ולא רוצה לספר. אלא בהכרח שחייבת לספר. אך זה אינו מוכרח ואינה ראיה.
והנה השואל הביא מהמהרש"ם ח"ז סי' קנב באחת שלפני שנים הרתה וילדה לזנונים, ומאז ועד עתה נוהגת בצניעות, דאין צריך לגלות לחתן. ואינה ראיה לנדו"ד, דאפשר דשם כיון שהרבה שנים מתנהגת בצניעות, א"כ אינו מום. ואדרבא - הוי אונאת דברים להזכיר מעשיה הראשונים. עוד אפשר דס"ל למהרש"ם דאם עתה נוהגת בצניעות, רוב בני המדינה סברי דאין זה מום לבטל השידוך והמקח. בפרט שבנידון דידיה מיירי כבר במשודכת, ובעינן לרוב בני המדינה לבטל השידוך, ולא סגי במה שהוא מום לפי רוב בני המדינה שלכתחילה לא ישתדכו. וכן י"ל במש"כ הגר"מ פיינשטיין במי שאין לה אורח עד כ שנה. אמנם בזה יש לעיין לכל מקרה לגופו. ועכ"פ צריך כל מקרה שיקול דעת לגופו.
ומה שהביא מחפץ חיים הל' רכילות כלל ט לענין מיעוט חכמת התורה, שאם שני הצדדים מסכימים שת"ח יבדוק את רמתו בלימוד, צריך הבודק לומר, ואם אינם מסכימים, אין היתר לגלות. אמנם נראה דאם מדובר באשה שרוצה להתחתן רק עם ת"ח, וכן ראתה בבית שהאב היה ת"ח, הרי זה כמוכר איל שאינו מסורס למי שאיסטניס, וכמש"כ לעיל. אבל לשאר עלמא אינו מום. משא"כ פריצותא, דהוא מום לכ"ע. אמנם אם הצד השני ג"כ פרוץ, אפשר דהוי עצה ההוגנת לא לומר. וכל מה שדן הח"ח, הוא באופן שעל דעת הרוב זה מום, וכגון במחלה הפנימית, אבל בחתכו ביצה שמאלית כיון שאינו פצוע דכא, העולם לא אוחז זה למום. ואפשר אם בזמנינו יאחזו דבר זה למום, יהיה חייב לספר. עוד י"ל דלענין מיעוט חכמת התורה מיירי שהוא ת"ח אבל לא ת"ח גדול כ"כ, אבל אם הוא ממש עם הארץ ואינו יודע ואינו לומד, פשיטא שצריך לומר, אא"כ יודע או ניכר שהצד השני אין לו בזה נפק"מ כל כך. דבכה"ג הוי חסרונות שאינם מום, ואינם בגדר עצה הוגנת, ולא צריך לומר והוי בכלל לשון הרע. ואפשר דזו כוונת החפץ חיים זצ"ל.
ומראה מקום אני לך לעורר הלב, ובכל ספק יש לשאול שאלת חכם.
מקור המאמר