באשר תלך:
יעל המשיכה לאורך כל הדרך לעמוד לימינו של בעלה בפעליו הטובים, כאילו אמרה: "באשר תלך - אלך".
בשנת תשל"ט,
כאשר עברו דירה מירושלים לאשדוד,
והגיעו ימי הרחמים והסליחות,
ראה הרב ציון שאין מנין של סליחות בנוסח ירושלמי.
כידוע, שמי שרגיל לנוסח הירושלמי,
יודע שאין לזה תחליף,
והרב ציון ראה שהוא איננו היחיד שמרגיש כך,
אלא ישנם עוד מכרים וידידים רבים שהדבר חסר להם מאד,
ויש מהם שנמנעים בשל כך מלהגיע לסליחות.
הוא "הרים את הכפפה",
והחליט לערוך מנין לסליחות בביתו בשעת חצות לילה.
אשת חיל עטרת בעלה יעל עשתה את המאמץ הגדול הזה בשמחה רבה.
היא ובעלה יצאו לבקש מהשכנים לתת את הסכמתם,
ומשניתנה ההסכמה, לילה לילה,
היתה מכינה ומארגנת את הבית לקראת בואם של המתפללים בחצות הלילה.
דאגה למקומות ישיבה,
ואף לשתייה חמה,
וכן פינתה חדר לטובת כמה נשים שהצטרפו אף הן.
לאחר הסליחות, בשעה 22:00 בלילה,
שוב ארגנה, ניקתה וסידרה.
כאשר הוצרכו להיות בירושלים,
השאירה יעל מפתח,
והעמידה את הבית לרשותם של המתפללים.
וזאת יש לציין שיעל היתה אשה מאד מסודרת ופדנטית,
והתנהלות זו לא היתה תואמת כל כך לאישיותה,
אבל למען דברים שבקדושה היו לה כללים אחרים.
כאשר נפטרה הסבתא פנינה ע"ה – י"א אב תשל"ט,
התחיל הרב ציון לערוך בבית תהילים לבנים מידי שבת בצהריים,
וגם כאן נרתמה יעל להעמיד את הבית לרשותם של הבאים,
למרות הרעש והבלאגן בשעת מנוחה זו של צהרי יום השבת.
אחת השכנות רצתה לארגן "קבלת שבת" לילדות מידי ערב שבת,
והוחלט בין השכנות לערוך סבב,
כשבכל שבת תתכנס הקבוצה בבית אחר.
יעל היתה הראשונה לנדב את ביתה,
ואף במשך הזמן,
כששכנה זו או אחרת לא יכלה לארח את הקבוצה בביתה,
ביתה של יעל היה הכתובת.
זה היה כמו כלל בלתי כתוב,
שכאשר אין איפה לערוך,
עורכים בבית של "נקי".
וכך זכתה יעל לארח בביתה את "קבלת השבת" לילדות בתדירות גבוהה,
כשהסלון מתמלא כולו בכסאות רבים,
אשר גוייסו אף מן השכנים,
ויעל מקבלת את ההמולה המתוקה לביתה בלב רחב.
מתוך החוברת תברוך מנשים עמודים 67 68